מה זאת אהבה? אהבה ללא תנאי. להוציא מהלקסיקון את המשפט "אם תעשה כך אז אוהב אותך/ אוהב אותך יותר". אהבת הורה לילד (כמו גם אהבת ילד להורה) אינה תלויה בדבר. היא נולדה עם הילד. היא טבעית, היא אינסופית, היא חובקת-כל. השאיפה והאתגר הגדול הם שגם אהבת ההורים זה לזה תהיה כזו, ותהווה מודל לחיקוי עבור הילדים לזוגיות העתידית שלהם.

כמה סבלנות? המון, אבל לא אינסוף, כי בכל זאת אנחנו בני אדם. סבלנות לקצב השונה שכל אחד מבני המשפחה נולד איתו – זה שישר לומד לרוץ ולא ללכת, וזה שאוכל לאט-לאט, אפון אחר אפון. זה שמדבר מהר, וזה שמכין שיעורים במשך שלוש שעות. להבין שלכל אחד הקצב שלו, ומצד אחד להתאים את עצמנו אליהם ככל האפשר, לתת להם את המרחב הבטוח להיות הם בחיק המשפחה, ומצד שני ללמד אותם איך להתאים את עצמם לחיים החברתיים.

לקבל ולתת, לתת ולקבל – אנחנו רוצים לתת לילדים שלנו הכל, כל מה שלנו לא היה, כל מה שתמיד רצינו. אך הרעיון הוא לתת להם את מה שהם צריכים, ולא תמיד את מה שהיינו רוצים בשבילם. אין צורך לתת לכל הילדים שווה בשווה ולהתאמץ לא להפלות ביניהם, כי כל ניסיון כזה רק יגרור את המשפט האלמותי "זה לא הוגן!". חשוב להרגיל את הילדים למוטו ש"כל אחד מקבל על פי צרכיו". ומה עם החלק הראשון של הפתגם הידוע? אכן, כאן טמון הקטע של הנתינה - "כל אחד נותן על פי יכולתו". לתת לילדים להרגיש שהם לוקחים חלק בתפעול הבית, פרט לרווח המיידי, מכין אותם לחיים עצמאיים.

הלו, מישהו מקשיב לי? הקשבה זה לא לשמוע. לשמוע זה "בסדר, שמעתי אותך" כשמשהו עובר לך ליד האוזן בעוד אתה לגמרי עסוק במשהו אחר (מי אמר אייפון? פעם זה היה "אבא קורא המון עיתון", וזה גם יכול להיות כביסה/ כלים/ ניקיון/ החלפת חיתול לתינוק). הקשבה דורשת זמן, תשומת לב מלאה, ובעיקר – בלי לדעת את התשובות מראש, בלי לדעת יותר טוב מהאחר. להקשיב זה במלוא תשומת הלב, הזמן והפניות, לשמוע את רחשי הלב של האחר, את מה שעובר עליו, את מה שהוא מרגיש ולהציע תמיכה, ורק אם מבקשים - גם עצה. בלי ביקורת, בלי "אמרתי לך". והאחר הזה יכול להיות הילד, בן הזוג או ההורה. ואם אתם לא יכולים להתפנות בדיוק עכשיו? אז לא לעשות כאילו. פשוט לומר בנימוס ובמלוא הכוונה "אקשיב לך בעוד חמש דקות כשאסיים עם הכלים" – לעמוד בהבטחה ולחזור לילד.

במשפחות הכי טובות – גם אם יש לכם בטן מלאה על ההורים שלכם, הרבה מה להגיד על חמותכם וכמה היא עוזרת רק לבת שלה ולכם לא - לטובת כל הצדדים (הסבים, הנכדים ואתם ההורים), מומלץ לעשות ככל האפשר כדי לשמור על יחסי משפחה טובים. אין הכוונה תמיד להבליג ולבלוע את הצפרדע, אבל בהחלט ללבן עניינים, לשוחח על דברים שמפריעים, לשים על השולחן את הקלפים ולבדוק מה קורה בצד השני לפני ששופטים ומאשימים. למשל, לבקש עזרה ולא לצפות שהיא תצנח מהשמיים, וגם לדעת לקבל את ה"לא" ברוח טובה. התחשבות ושמירה על יחסים טובים הן לטובת כל הצדדים בהווה וגם בעתיד.

עצור, גבול לפניך! להורים רבים לא נעים להגיד "לא" לילדים. הם זוכרים את האיסורים הרבים שהנחיתו עליהם בילדותם, ובורחים לקיצוניות השנייה. מציבים את הילד במרכז החיים, נותנים לו להרגיש מלך העולם, ומרשים לו הכל. היום כשאתם משרתים של הוד מעלתו זו אולי בעיה שלכם - אבל זו תהיה בעיה שלו בעתיד. הורות כזו לא מאפשרת לילד להתפתח לאדם פעיל ותורם בחברה. בבוא היום כשהוא יעזוב את הבית וייצא לעולם, והעולם לא יתייחס אליו באותה הדרת כבוד, הוא לא יידע איך להתמודד. גבולות הם תנאי הכרחי להתפתחות תקינה של הילד. אבל צריך לבחור גבולות ריאליים שתוכלו לשמור עליהם. לא להתיר כל דבר, אך גם לא לאסור כל צעד. מספר קטן של חוקים הכרחיים מבחינתכם, שיהיו ברורים ומובנים גם לכם וגם לילדים, עם הסבר הגיוני מאחוריהם, יאפשר חיי משפחה נעימים.

עושים פה חיים! לצד הקניית עקרונות החינוך החשובים ותפקוד בעולם ההישגי של היום, שבו הילדים עוברים מיום הלימודים לצהרון לחוגים לשיעורים ולמטלות האחרות, כמעט לא נשאר להם זמן פשוט להיות ילדים. להשתולל ולרוץ. להשתטות ולצחוק. לשחק וליהנות. והם לא יוכלו לעשות את זה אם לא תהיה להם לגיטימציה מהבית ודוגמה אישית. התכתשויות משפחתיות, גלגולים על הדשא, בדיחות סביב שולחן האוכל, מושגים שאומרים רק במשפחה שלכם, משחקים שהמצאתם ומסורות משפחתיות אחרות, חשובים יותר מעוד חוג אנגלית או רכיבה על סוסים. הזמן של הביחד המשפחתי אלה רגעי הקסם שנשארים חקוקים בזיכרון כל החיים. אלה הם רגעי האושר האמיתיים שמרכיבים את הילדות.

רגע פרטי – מהרגע שנולדו הילדים הפכנו בין רגע להורים. זו משרה שתופסת 24/7 מחיינו, בלי רגע מנוחה. הורות זה תפקיד שמתניע מ-0 ל-100 קמ"ש מהשנייה הראשונה. מותר ואפילו רצוי לקחת מדי פעם הפסקות נשימה, אם זה זמן פרטי לעצמי עם התחביבים שלי, יציאה עם חבר/ה לבית קפה/ משחק כדורסל/ הופעה או הצגה טובה, וכמובן זמן איכות זוגי. לגייס בייביסיטר או סבתא ולהעניק את זה לעצמכם. זה לא פינוק, זה הכרח. רק אם אתם מתדלקים את המכונית הזו שנקראת הנפש שלכם, יהיה לכם דלק להמשיך לנסוע. זה פשוט. וכשהילדים גדלים, גם הם מביעים רצון לזמן לעצמם. לפעמים הם חוזרים מהגן או מבית הספר ולא בא להם לראות חברים. דלת שנסגרת, ספר שמכסה את העיניים או אוזניות על האוזניים. גם היום שלהם מלא ברעשים וגם הם רוצים קצת שקט. אפשרו להם. תנו להם להתרחק לעולם שלהם בלי להציק ולנדנד, והם יחזרו במהרה.